התמכרות למסכים

התמכרות למסכים: למה קשה לנו לשמור על איזון דיגיטלי?

בואו נדבר רגע על התמכרות למסכים.

העשור השני של המאה ה-21 עומד בסימן שינוי רדיקלי באורח החיים. המהפכה הדיגיטלית נכנסה להילוך מתקדם וחלקים נרחבים מתחומי החיים שלנו הפכו דיגיטליים – חיי חברה, צרכנות, למידה, עבודה, פנאי ועוד. הסמארטפון הפך להיות מכשיר בסיסי שנמצא כמעט בכל כיס, אפילו בעולם ה-3 המתפתח. זו עובדה קיימת שאי-אפשר להתכחש אליה ואנחנו חיים בחברה ובתרבות שתומכת בזה. לא רק תומכת אלא אף מעודדת אותנו להיות מחוברים.

אבל למהפכה הדיגיטלית המהירה הזאת יש מחיר. קשה לנו מאוד לשמור על הרגלי צריכה מאוזנים כשמדובר בהרגלים הדיגיטליים שלנו. יש לכך כל מיני סיבות שמיד ארחיב עליהן – מבטיח. אבל כך או אחרת האמת ברורה – אנחנו מכורים. אני מעז לומר אנחנו כי מי שלא מכור למסכים הוא בחזקת מיעוט, אין מה לומר.

ולכן, למרות שהתמכרות למסכים היא אחת ההתמכרויות הנפוצות ביותר, היא למעשה מקבלת מעט מאוד תשומת לב וכותרות – למה? שוב, כי אם נצטרך להודות על האמת, נצטרך להכיר בכך שכחברה אנחנו נדרשים לחישוב מסלול מחדש, לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות, והממצאים הנאספים אודות השלכותיהם.

אז אחרי ההקדמה החשובה הזאת, בואו נתחיל.

איך מגדירים התמכרות למסכים

אז הגדרות רשמיות להתמכרות יש מגוון, מסתבר. והגדרות ספציפיות להתמכרות למסכים או לטכנולוגיה חוטאות למציאות לטעמי מפני שהן בעיקר מעידות על מקרי קצה ולא על הטווח הרחב שכולנו נמצאים בתוכו. אני אוהב את הטווח הרחב והאנושי הזה שכולנו דרים בו בכפיפה אחת. אז לצורך העניין אימצתי את מה שלמדתי מתוך ספרו מעורר ההשראה של ד"ר גאבור מאטה על התמכרויות:

  • מעורבות קומפולסיבית עם ההתנהגות
  • העדר שליטה על ההתנהגות
  • עקביות וחזרה לשימוש למרות הידיעה שזה פוגע בנו
  • תחושה של חוסר-נוחות ניכרת כאשר מושא ההתמכרות אינו בהישג יד

עכשיו, אם אתם כמוני – מתרגלים כנות-עצמית בחיי היומיום – תאמרו לי, מכורים או לא מכורים?

כל מי שהתנסה פעם בלאבד את הטלפון או להפסיק (או לנסות) להשתמש בו לפרק זמן החורג מגבולות הרגיל, פגש בוודאי לפחות חלק מהתופעות המצויינות ברשימה הפשוטה והברורה הנ"ל.

ואני, מה אומר? הצעד הראשון בדרך לאיזון דיגיטלי ולאורח חיים בריא הוא להודות שאנחנו מכורים למסכים.

למה אנחנו כל כך מכורים למסכים?

אחרי שיישרנו קו לגבי הנושא הטעון והמרתק הזה, אפשר להמשיך הלאה. אני לא טוען שאוכל לספק את כל להתמכרות דיגיטלית, אבל יש לי כמה דוגמאות טובות.

כלכלת תשומת הלב

כלכלת תשומת לב זה נושא שחשוב מאוד להכיר. המנוע הכלכלי מאחורי הפיתוח הטכנולוגי שכולנו שוחים בתוכו מדי יום, מתבסס כמטבע על תשומת הלב האנושית. במודל הזה, ככל שהחברות מעמק הסיליקון מצליחות להשיג יותר מתשומת הלב שלנו – ככה הרווחיות שלהן גדלה. עולם של פרסומות.

לכן יש תחום שלם ומרתק של מדע הנקרא "עיצוב התנהגותי" שכל מטרתו היא לפתח מוצרים שמשנים את ההתנהגות האנושית, ממש כך. כסף רב ומוחות רבים מושקעים מדי יום בלגלות איך אפשר לגרום לנו להשאר מחוברים כל הזמן וכמה שיותר זמן.

מדי יום אנחנו חשופים למניפולציות קוגניטיביות ופסיכולוגיות שמטרתן להשאיר אותנו מחוברים.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא טוען שיש פה איזו כוונה זדונית. זה בסך הכל אותו השד הקפיטליסטי שלא רואה את טובתנו האנושית במרדפו אחר הון. קלאסי.

וגם כלכלת המידע אודותינו, אגב, שעליה לא ארחיב פה – רוב ייעודה לשמש פרסום מדוייק ומניפולטיבי יותר, ולכן מאוד רלוונטי לסוגיית זו.

דבר נוסף שראוי לציין הוא שאין בכוונתי להסיר מעצמנו אחריות, כשאני אומר שיש כוחות גדולים מאיתנו שמאוד מתאמצים להשאיר אותנו מכורים למסכים, נהפוך הוא. אבל ממש חשוב להכיר באמת החמקמקה הזאת ולהביא אותה בחשבון.

ולסיכום כלכלת תשומת הלב אביא פה ציטוט של טריסטן האריס (שאני מאוד מעריך) פעיל לטובת הנושא החשוב של פיתוח טכנולוגיה הומנית:

"אתם יכולים לומר שזו האחריות שלי, להפעיל שליטה עצמית כשזה נוגע לשימוש בטכנולוגיה. אבל בדרך זו אתם לא מכירים בכך שבצד השני של המסך יש אלפי אנשים שהעבודה שלהם היא לפרק כל אחריות שאני יכול לשאת."

(תרגום חופשי ולא מקצועי – שלי).

המלצה חמה: סרט דוקומנטרי של נטפליקס שעוסק בנושא "מסכי עשן" (אפשר לקרוא כאן טקסט שכתבתי בנושא).

כמה מילים על דופמין

אני לא נוירו-ביולוג ולכן הסקירה שלי תהיה עניינית אבל חשובה. דופמין מוזכר הרבה בהקשר של התמכרות ורשתות חברתיות, אז ניתן לו פה מקום.

דופמין הוא נוירוטרנסמיטר אחד מני רבים במוח. אלה הם החומרים המעבירים את המידע שמפעיל פעולות מודעות ולא מודעות בגוף שלנו. כמו כן, הדופמין נמצא כבעל תפקיד משמעותיים בכל מיני תפקודים משמעותיים דוגמת: תשומת לב, חשיבה, תנועה, מוטיבציה ומצב רוח.

בתחילה חשבו שהדופמין מופרש בגוף בעת חוויית עונג, אך מה שהתגלה בהמשך היה שהדופמין מופרש בגוף בעת ציפייה לעונג. הוא עוזר למוח לזהות גמול פוטנציאלי ולעורר את המוטיבציה לקראתו. לכן, מניפולציה על הפרשת דופמין היא מניע חזק להתנהגות.

את המנגנון הזה חברות טכנולוגיות אוהבות לנצל באותו אופן שהקזינו מנצל אותו (בדמות מכונת המזל) – ראו שכשנותנים לנו להנות מהגמול ומהעונג באופן אקראי, אנחנו נתקעים בלולאת משוב שבה אנחנו חוזרים ומחפשים ללא-שליטה את העונג הפוטנציאלי.

זו האחת מהשיטות היעילות לייצר התמכרות למסכים.

זה נקרא באנגלית Variable Rewards או Intermittent Reinforcement

ניר אייל מדבר על הנושא הזה יפה.

הטכנולוגיה רצה מהר יותר מהאבולוציה שלנו

הטכנולוגיה רצה מהר. מאוד מהר. הקפיצה הקוונטית של ה-20 האחרונות בכל הקשור לאורח החיים של המין האנושי היא לא פחות ממפוצצת תודעה. אם ניקח אדם שחי לפני 20 שנה ונזרוק אותו לכדור הארץ 2022 הוא ככל הנראה יהיה נדהם למדי.

אנחנו חשופים בלחיצה כפתור ליותר מידע ממה שאי פעם נוכל להכיל. בכל גלישה שגרתית ברשת אנחנו חשופים לטריגרים רגשיים במדיות החברתיות, באתרי חדשות ואפילו בוואטסאפ שלא מפסיק לזמזם. מתאפשרות לנו הרבה יותר מערכות יחסים מאי-פעם, הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים שניתן לו לאדם לתחזק בצורה עמוקה ומשמעותית. ואלה הן רק דוגמאות.

העניין הוא שהאבולוציה שלנו רצה הרבה יותר לאט. מערכת ההפעלה שלנו מתקשה לעמוד בקצב המסחרר הזה. מה שמאפיין את החוויה הדיגיטלית זה תחושה של עודף והצפה.

כל אלה גורמים לנו לסטרס מתמיד. סטרס שמתבטא בעליה של רמות הקורטיזול בגוף (הורמון סטרס) אפילו שאנחנו רק מסתכלים על הטלפון שלנו או חושבים עליו. עד כדי כך.

סיפוק מיידי בלחיצת כפתור

הנטייה האנושית לברוח מסטרס אל עבר מחוזות הבריחה והסיפוק המיידי היא טבעית. העניין הוא שבניגוד לעבר המסכים מספקים לנו את הבריחה הנכספת במהירות וביעילות רבה מתמיד. אנחנו יכולים תוך רגע, בכל זמן נתון – לברוח ולהתנתק מהווה על עבר הקהות הרגשית של המסך.

התהליך הזה לאורך זמן גם מחליש את עצם היכולת שלנו לשאת תחושות לא-נעימות (אך אנושיות לגמרי) דוגמת שעמום, חוסר ביטחון עצמי, חרדה, אשמה וכו'.

וכך מתנוונת היכולת שלנו לעמוד בפני הפיתוי לא-להרגיש-סבל בכאן ועכשיו. אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשהות באי-עשייה.

ולמה לנו לעמוד בפיתוי? כי אלה החיים עצמם, המלאים והעשירים שאנחנו מפספסים ושוגים לחשוב שאחרים חווים. אלה הם חלקים בחווייה האנושית שהכרחיים עבורנו כדי לחוש תחושת משמעות, כדי ללמוד ולגדול מהם ולרכוש תבונה.

אין לנו כלים

ואם לאסוף את כל הטיעונים שהבאתי עד כה, נוסיף על אלה שאין לנו באמת כלים להתמודד עם כל האתגר הזה. אנחנו נדרשים לרכוש אותם בעצמנו.

לא לימדנו אותנו בבית הספר כיצד לשבת למדיטציה או לתרגל מיינדפולנס, איכויות שנדרשות מאיתנו על מנת להשיב את השליטה על תשומת הלב. או כיצד להמנע מהסחות הדעת שרובצות על פתחנו בכל רגע נתון.

לא לימדו אותנו שאם נסתכל במסכים כל היום זה יעלה לנו בבריאות הנפשית והפיזית. שאם לא ננהל את הזמן שלנו – ינהלו אותו עבורנו באופן כזה שלא יתמוך בהתפתחות שלנו.

בקיצור – אנחנו נדרשים להבין שחסרים לנו ידע וכלים, ולייצר לעצמנו את המרחב ללמוד אותם – אם אנחנו רוצים להתעלות על האתגר המשמעותי של החיים הדיגיטליים ולהצליח לעצב לעצמנו חיים מאוזנים ושפויים יותר.

לסיכום

אני חושב שזה חשוב להבין יותר לעומק את המנגנונים הספציפיים שמרכיבים התמכרות למסכים. מתוך הסיבות השונות שהבאתי במאמר הזה אפשר לגזור דרכי פעולה רבות שעוזרות לבנות קשר חדש, מייטיב ומאוזן יותר עם הטכנולוגיה.

זה לא תהליך פשוט, היות ואנחנו חיים בתוך תרבות כלל-עולמית שמעודדת אותנו להיות מחוברים ולא נלחמת על הזכויות שלנו לפרטיות, חופש, שליטה ורווחה דיגיטליים. אבל הניסיון שלי מראה שבעזרת תרגול ושינוי של אופן החשיבה אפשר לעשות שינוי משמעותי.

באמת שאפשר.

לגמרי עשוי לעניין אותך:

אם הגעת עד הלום

במייל אני משתף תוכן ייחודי, מעשי ומרחיב תודעה.
ספאם לא יהיה שם וניתן לצאת בקלות בכל רגע (לא אפגע).