תובנות מרגשות מחופשת הקיץ, שיתוף והתייעצות | ממשיכים לצמוח חופשי גם באוגוסט

אני לא יודע אם יש לך ילד\ים, אבל אני בטוח שגם בשבילך הקיץ הוא זמן קצת אחר. הכל חם ומהיר ובאווירת חופשות ושינויים, הלו"ז מקוטע ומשתנה. לא טוב או רע, פשוט קיץ. עם האבטיחים, המלונים, המנגואים (הו כן!) ושאר המתוקים הקרים והמרעננים.

טוב, סיימתי עם התיאורים, זה לא ספר.

שיגרת העבודה שלי נחתכה בחצי. ממש חצי. ואני אמנם יכול להשלים שעות עבודה בערב אבל אני לא רוצה. אחרי כל כך הרבה זמן של תרגול (איזון חיים-עבודה), אין לי מוטיבציה לעבוד בערב וזה נהדר מבחינתי כי הכל מתיישר לפי זה. כל היום אני עובד, בהתחלה עם הבן שלי ואז על הפרוייקטים שלי ואז אני צריך לנוח, גם ככה הכל נורא מעייף.

זה בסדר לעבוד פחות. זה נכון שצריך לסדר את המספרים ולג'נגל בין המשימות ולשמח את הלקוחות, אבל כולם בסרט הזה של קיץ וילדים אז אפשר ממש לתאם ציפיות ולהכתיב קצת חדש וטוב.

בכל מקרה, שתי עקרונות עולים פה מאוד חזק –

1. פרודוקטיביות\אפקטיביות מבוססת לו"ז קצר ומוגבל היטב זה דבר נהדר. הרבה יותר ערך פר יחידת זמן כי אי אפשר באמת לבזבז את הזמן על גלישה ברשתות חברתיות או חיפושים רנדומליים בגוגל אחר הדבר הבא שיסיח את הדעת. עובדים, נו מה.

2. מה עושים כשאין זמן? מנמיכים ציפיות. גם ככה אף פעם אי אפשר באמת לעשות את כל מה שמבקש להעשות, אז עכשיו מספיק לקחת את הדבר אחד, או אולי שניים הכי חשובים – ולהתמקד בהם. זה מה יש. מה שמחזיר אותנו לסוגיית התקשורת – אני ממש מתקשר את זה בבהירות עם מי שמצפה לזמן ולתשומת הלב שלי ומבקש ממנו מידה הגונה של סבלנות.

אחרי שצפיתי בסרט הנפלא של ד"ר גאבור מאטה (Gabor Maté) על טראומה, מיהרתי להזמין את הספר המרתק שלו  In the Realm of Hungry Ghosts : Close Encounters with Addiction העוסק בהתמכרות.

הספר מתבסס על השנים הרבות בהם עבד כרופא ראשי בגטו המכורים של וונקובר. אני רק בשליש הראשון של הספר וכבר מרגיש צורך לעבד כמה תובנות מהותיות.

בין אם מדובר בהתמכרויות הארד-קור לחומרים קשים ומסוכנים, ובין אם מדובר בהתמכרויות התנהגותיות דוגמת הימורים (בצד הקשוח) או לרשתות חברתיות (בצד ה"פחות קשוח"), עדיין אפשר למצוא מאפיינים משותפים רבים.

– בבסיס כל אותם נטיות שלנו להרס עצמי ישנו ניסיון לברוח מכאב. תהא זו טראומה קשה במקרה של התמכרות לחומרים כמו הרואין וקראק או שיעמום, חוסר ביטחון ובדידות במקרה של התמכרות למסכים. כך או אחרת אנחנו מנסים לברוח ביעילות רבה ככל הניתן מלהרגיש.

– זה נכון אגב גם לדינמיקה הנוירולוגית בתוך המוח שלנו, אותן לולאות משוב משאירות אותנו בחיפוש מתמיד אחר הדבר שישקיט לנו ולו-במעט את התחושה הלא-נעימה, וברגע שברור למוח שלנו מה מקל לנו על הסבל, המרדף הזה מתייעל והופך להיות חסר שליטה ולא-מודע.

– גם במקרה של חומרים ממכרים וגם במקרה של רשתות חברתיות (או גיימינג וכו') – מושא ההתמכרות שלנו מכיל בתוכו מנגנון שמנציח את ההתמכרות. החומרים הממכרים לוקחים פיקוד על שחרור של חומרים במוח ובכך מנוונים את היכולת הטבעית שלו לווסת את עצמו. כך נוצרת תלות פיזית בחומר עצמו, מעבר לעובדה שהוא מספק לנו את מה שאנחנו רודפים ברמה הרגשית-רוחנית.

גם הרשתות החברתיות (שוב, לדוגמה), מעבר לכך שהן מאלחשות לנו את הרגשות הלא-נעימים, גם מבצעות מניפולציות מכוונות על מנגנוני ההתמכרות שלנו כדי להשאיר אותנו מכורים. מלכודת שחשוב להכיר.

– אחד הדברים שהכי חשוב לטפח בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, אם אנחנו רוצים לעזור לעצמנו או לאחרים להתגבר על ההתמכרות – היא חמלה ואמפתיה. התמכרות היא מנגון כל כך אנושי וזה יכול לקרות (וקורה) לכל אחד מאיתנו. שיפוטיות ותחושת אשמה רק מנציחים את מעגל הסבל.

– בכל מקרה, התמכרות היא הזדמנות להתפתחות. הזדמנות להרגיש, להתחבר לעצמנו ולאחרים, לבקש עזרה, להתחבר לכוחות הגדולים מאיתנו.

קיבלנו החלטה משפחתית לעזוב הכל ולטוס לקוסטה ריקה

למה אני משתף אותך בזה? כי זה חלק משמעותי בתהליך ההתפתחותי והרוחני שלי והרי זה חלק ממה שהפגיש בינינו. אני פתוח לשאלות ספציפיות וכלליות הנוגעות להרפתקה הקרובה ולענייני נוודות דיגיטלית עליהם בטח אכתוב גם בבלוג. נושא מרתק ועדכני בפני עצמנו.

חוץ מזה, כל ההתפלשות הזאת בנושא של התמכרויות למסכים (כשם גנרי לכלל ההתמכרויות הדיגיטליות) מעורר בי את הרצון לצאת שוב עם תהליך קבוצתי עמוק ומשמעותי.

בשביל המוטיבציה אשמח לדעת אם זה מעניין אותך, ואם כן אשמח לכמה מילים על המקום שבו הינך ומה היה עוזר לך לנוע לעבר שינוי.

סיימתי לחפור להפעם, תודה על ההקשבה העמוקה ונשתמע בקרוב,

גלעד